שער 98 מתוך 138 · עתיק ואריך אנפין מקשרים את האצילות עם אדם קדמון
עתיק מעלה את עבודת האדם אל עולם השכר.
בשורה אחת
עתיק מעלה את עבודת האדם. ששת אלפי השנים הם מקום לעשות את שלהם; עבודת האדם ממשיכה את שפע ה׳.
תפקידו בספר
הפרק השלישי בחטיבה עתיק ואריך אנפין מקשרים את האצילות עם אדם קדמון (פתחים 96–100). פתח 96 קרא בשם לקשר המבני (עתיק מתלבש בא״א; האצילות תחת א״ק מצד ההנהגה; השרשרת רדל״א ← מתקלא ← יסוד ומלכות דא״ק ← עתיק ← א״א ← אצילות). פתח 97 קרא בשם לקשר התכליתי (שלוש דרכי הנהגה: המחזורית של עכשיו, הנצחית של אחר כך, ועתיק כנושא; א״ק כמסגרת הכוללת). פתח 98 קורא בשם למנגנון הפועל, כיצד עתיק מעלה בפועל את עבודת האדם אל הנצחיות. התשובה תלויה באי-השוויון שבין הענפים: ב״ן הוא הענף הפגום (שבירת הכלים הייתה רק שם); מ״ה הוא תיקונו; התחתונים יצאו מב״ן ו*נושאים קלקול* מב״ן, ולכן נדרשת עבודת האדם בכלל (¶5–7). העבודה צריכה מקום לעשות את שלה: ששת אלפי שנות העולם הזה (¶8). שאר הענפים: הארות אח״פ (האוזן, החוטם, הפה, וכן העיניים והמצח של פתחים 33–34), המושרשות עצמן ב*ע״ב* וב*ס״ג*, אינן צריכות תיקון; הן מאירות בתחתונים לאחר מכן ומעלות אותם בעולם השכר, אלף שנה לכל עליה, עד האלף העשירי (¶9–13). הבניין כולו משרת כוונה ראשונה אחת: שיהיה הכל בזכות ולא בצדקה (¶21); המקבל צריך להיעשות ראוי על ידי התיקון שלו כדי לזכות באורות הענפים העליונים; בלי ההכשרה הזאת ההארה הייתה מתנה ולא שכר. עתיק הוא מדרגת ההעברה (¶17): הוא חוץ לאצילות (שלוש ספירותיו הראשונות אינן מתלבשות באצילות, ולכן עתיק בעצמותו עומד למעלה; רק בהיותו מלכות דא״ק הוא מתחבר עם מה שלמעלה). הפרק מסתיים בסיכום מהודק: העבודה היא רק בזמן שליטת מ״ה וב״ן, אבל תולדתה מגעת עד רום כל הדרגות על ידי נשיאתו של עתיק (¶19); מה שנקבע בנצחיות נקבע לפי מעשה בני האדם (¶20); הכל בזכותו של האדם התחתון (¶21). המתקלא המושרשת ברדל״א של פתח 96 ו*העכשיו המחזורי לעומת הנצחיות שאחר כך* של פתח 97 מתחברים עתה לתמונה הפועלת: עתיק לוקח את התיקונים מן האצילות (ששם נעשו על ידי עבודת האדם) אל מדרגה שבה הם מאירים את השכר הנצחי.
מושגים שהוא מציג
- עתיק מעלה את העבודה אל עולם השכר
- ב״ן הוא הענף הניזוק, ומ״ה הוא תיקונו
- הסתר העקודים: לא שבירה אלא הכנה לנקודים
- ששת אלפי שנות עבודה בענף התחתון
- אלף שנה לכל עלייה עד אח״פ
- האלף העשירי: השלמת כל העליות
- הענפים נעשו בשביל התחתונים, להשלימם בשכר
- התחתונים ירדו דרך ב״ן וצריכים לעלות דרך כל הענפים
- ענפי אח״פ מאירים לפי הזכות, בלי צורך בתיקון
- בזכות ולא בחסד
- עתיק לוקח את התיקונים מאצילות אל הנצח
- שלוש הספירות הראשונות של עתיק למעלה מאצילות
- עתיק מחוץ לעולם, ובכל זאת ראש לאצילות
- עתיק, מלכות של א״ק, מתחבר עם שלמעלה
- העבודה רק בזמן שליטת מ״ה וב״ן, ותוצאותיה מגיעות עד הפסגה
- האדם נתקן לקבל את האורות בזכות
מושגים שהוא מפתח
- עתיק יומין
- אדם קדמון
- אצילות
- בריאה
- יצירה
- עשיה
- מ״ה
- ב״ן
- ע״ב
- ס״ג
- מתקלא
- רדל״א
- מלכות
- תיקון
- מחזור הבריאה
- שלמות
- שכר
- עונש
- רע
- טוב ורע
- עבודה
- בחירה חופשית
- הספירות
- פרצוף
- השגחה
- ענפי אדם קדמון הם הארות אח״פ
- הארת אדם קדמון (פתח 32)
- התלבשות
- עלייה
- הסידור המיוחד של מ״ה וב״ן
- שבירה
- עקודים
- נקודים
- ברודים
- שלושה אופני הנהגה: עכשיו, הנצח והקשר ביניהם
- אצילות ולמטה: עולם המחזור אל השלמות
- עתיק ולמעלה: הנצח שאחרי המחזור
- מן האלף השביעי עד האלף העשירי: עליות
- הנצח, אחרי שהכל נקבע לעולם
- עתיק מעביר את המעשים מעכשיו אל הנצח
- אדם קדמון כולל את כל המציאות בכל הזמנים
מהלכים שהוא מקדם
- עתיק יומין כעת מוצב בפעולתו ביחס לשכר. בפתח 96 היה עתיק קשר פועל (מתלבש בא״א, מעביר את המתקלא). בפתח 97 היה עתיק נושא בזמן (בין העכשיו המחזורי לבין הנצחיות שאחר כך). פתח 98 מפרט כיצד הנשיאה נעשית: עתיק לוקח את התיקונים מן האצילות, המקום שבו עבודת האדם מתקנת את מ״ה וב״ן, ו*מעביר* אותם אל מדרגה שבה הם מעוררים את ההארה הנצחית של ענפי אח״פ. מנגנון ההעברה תלוי בזהותו הכפולה של עתיק: כעצמותו (שלוש ספירותיו הראשונות שמעל האצילות) עתיק עומד חוץ לעולם; כמלכות דא״ק הוא מתחבר עם מה שלמעלה; כראש לאצילות הוא נוגע לעולם העבודה. אותו עתיק, הנראה בשלושה תפקידים.
- הסידור המיוחד של מ״ה וב״ן כעת מוצב בסדר הבריאה ו*בפעולה*. תורת מ״ה וב״ן (פתח 74; פתח 80; פתח 96; פתח 97 ¶12) הופעלה עד כה מצד ההנהגה (מ״ה וב״ן מנהיגים את האצילות), מצד המבנה (מלכות דא״ק מצרפת אליה את מ״ה וב״ן ונעשית עתיק), ומצד המקום (עתיק עומד בשורה עם הענפים כי מ״ה וב״ן הם ענפים). פתח 98 ¶5–7 מבסס את התורה בסדר הבריאה: רק בב״ן הייתה שבירה; רק בב״ן הושרש הרע; רק דרך מ״ה בא התיקון; לכן עבודת האדם המתקנת את מ״ה וב״ן היא מקום הפעולה כולו של הדרך המחזורית. שאר הענפים אינם צריכים תיקון, כי לא הייתה בהם שבירה.
- ענפי אדם קדמון הם הארות אח״פ כעת מוצבים מצד התכלית ו*מצד הזמן*. פתח 97 ¶6, ¶9 הציב את הארות אח״פ כענפים הנצחיים; פתח 98 מפרט מה הם עושים לתחתונים: הם מאירים בעולם השכר ו*מעלים* את התחתונים לשלמות גדולה יותר ויותר (אלף שנה לכל עליה, מן האלף השביעי עד העשירי). הענפים יצאו בשביל התחתונים (הערת הביניים ב-¶9); אף שהם עצמם אינם צריכים תיקון, הם קיימים כדי להשלים את התחתונים בעולם השכר.
- שכר כעת מוצב כמנגנון. פתח 97 מיקם את השכר ב*נצחיות* (מעתיק ולמעלה). פתח 98 מפרט את מנגנון השכר: קביעת ההארה הנצחית נעשית על ידי מעשי תקופת המחזור; המקבל (האדם) נעשה ראוי לקבל על ידי התיקון שלו; רק מקבלים הראויים בזכותם מקבלים כשכר ולא כמתנה (¶21). הכוונה הראשונה היא בזכות ולא בצדקה.
- שבירה כעת מוצבת במסגרת התכלית. השבירה הייתה רק בב״ן (פתחים 39–44 קבעו זאת מצד המבנה; פתח 98 ¶5 חוזר ומאשר). למה ב״ן היה שביר? כי התחתונים היו צריכים לצאת עם קלקול, כדי ש*עבודת האדם* תוכל לתקנם; בלי השבירה לא הייתה נדרשת עבודה, ובלי עבודה אין זכות, ובלי זכות אין שכר, אלא צדקה בלבד. שבירת ב״ן היא התנאי המוקדם שבסדר הבריאה לכל הדרך המחזורית שיש לה סוף, מאצילות ולמטה.
- עקודים כעת מוצבים בהבחנה מן הנקודים. ¶5 טוען טענה מבנית: ההעלם בעקודים לא היה בדרך שבירה, אלא ענין שנעשה כדי שאחר כך תוכל להיות שבירה בנקודים (בהפניה לפתח 33). מדרגת העקודים (אורות בכלי אחד, הפה של א״ק) היא נעלמת אך אינה שבורה; מדרגת הנקודים שבורה. פתח 98 ¶5 חוזר ומאשר את ההבחנה המוקדמת הזאת במסגרת התכלית החדשה: הבניין כולו של עקודים, נקודים וברודים מסודר כך שהשבירה תוכל להיות בב״ן, ששם יכול הרע להשתרש ושם העבודה יכולה לתקן.
- מחזור הבריאה כעת מוצב כמקום העבודה. בפתח 97 היה המחזור אחת משלוש דרכי הנהגה (המחזורית של עכשיו, הנצחית של אחר כך, והקשר). פתח 98 ¶8 מפרט ש*ששת אלפי שנות העולם הזה* הם המקום לעשות את שלהם, מקום העבודה, ופתח 98 ¶21 קושר זאת ישירות לכוונה הראשונה של זכות ולא צדקה. תוכן המחזור הוא העבודה; תכליתו היא להכשיר את המקבל; מצבו האחרון הוא כאשר נשלם כל הצריך בחיבור מ״ה וב״ן.
- עבודה כעת מוצבת במבנה. פתח 97 אמר ש*כאן נמצאת כל עבודת האדם* (מאצילות ולמטה). פתח 98 מחדד: העבודה פועלת רק בזמן שליטת מ״ה וב״ן (ששת אלפים שנה); תולדות העבודה מגיעות עד רום כל הדרגות על ידי העברתו של עתיק (¶19). העבודה מוגבלת בזמן (ששה אלפים) אך אינה מוגבלת מצד אחרית הימים (תולדותיה מגיעות עד הנצחיות הקבועה).
- התלבשות כעת מורחבת בזמן. עתיק מתלבש בא״א של פתח 96 (אנכי, מבני) ו*עתיק נושא את המעשים ומעביר אותם* של פתח 97 (בזמן) מקבלים כאן פנים פועלות דקות יותר: ההתלבשות קובעת את ההארה של ענפי אח״פ לאחר מכן, לפי ערך התיקון שנעשה למטה. ההתלבשות היא שמאפשרת את ההתאמה בין המעשה (למטה) לבין ההארה (למעלה); בלי התלבשות עתיק, המעשים לא היו קוראים להארה.