שער 133 מתוך 138 · עליית וירידת העולמות

עליית זעיר אנפין: אחרי גדלות שני

בשורה אחת

אחרי גדלות שני, ז״א עולה: עלייה מעל לדרגת הפעולה העצמית שלו.

תפקידו בספר

חותם את תת־החטיבה בת שלושת הפתחים של העלייה והירידה (פתחים 131–133). פתח 131 ציין שיש עליות וירידות ומדוע (שפלות תכליתית, הדרגה, מחזור זמנים). פתח 132 ציין מהי עלייה באמת, והבחין בין עלייה (מעל לדרגה העצמית) לבין הגדלה (גדילה אל הדרגה העצמית). פתח 133 מחיל עתה את ההבחנה על מקרה מוחשי שבלעדיה היה מסווג בטעות: גדלות שני של ז״א. גדלות שני הוא הגבוה מבין שני שלבי המוחין בבניין ז״א (פתחים 119–123): ב*גדלות ראשון* הוא מקבל מוחין מ*ישראל סבא ותבונה*; ב*גדלות שני* הוא מקבל מוחין מ*אבא ואמא* עצמם. משום ש*אבא ואמא גבוהים מישראל סבא ותבונה*, גדלות שני נראה כעלייה: ז״א נראה כמי שעלה אל מקור גבוה יותר. הפתח חוסם קריאה זו. אפילו גדלות שני אינו עלייה. הטעם, שהוא מבחן האבחנה המרכזי של הפתח, הוא כיוון התנועה: בגדלות, אבא ואמא יורדים אל ז״א ו*מורידים את נצח־הוד־יסוד שלהם אל דרגתו*. ז״א הוא המקבל של ירידה, ולא הפועל של עלייה. רק אחרי שגדלות שני נשלם, כשאו״א סיימו לתת וז״א אינו תלוי עוד בנתינתם, כיוון התנועה מתהפך: ז״א עצמו עולה אל נה״י של או״א. זוהי עלייה. הפתח קובע מבחן אבחנה מדויק: כיוון הנותן מבדיל בין הגדלה ל*עלייה*. אם הפרצוף העליון יורד כדי לתת, הפרצוף התחתון נמצא ב*הגדלה*. אם הפרצוף התחתון עולה בעצמו כדי לקבל בכוח, הפרצוף התחתון נמצא ב*עלייה*. הפתח חותם ב*דוגמה מן התפילה* (בהבאת פתחי חכמה ודעת של הרמח״ל, פרק 56): ב*ליל שבת* ז״א מקבל את הדרגות המקיפות ומגיע לגדלות שני; ורק ב*שבת בבוקר*, כשגדלות שני נשלם לגמרי, ז״א עולה ממש אל נצח־הוד־יסוד של אמא בשעת תפילת שחרית. תפילת שחרית של שבת מוגדרת אפוא כ*רגע הפעולה* שבו מתרחש המעבר העליון מ*הגדלה* ל*עלייה* במחזור הזמנים והתפילה. הפתח קצר (שבעה סעיפים) אבל מדויק בעיונו: הוא חותם את תת־החטיבה ב*החלת* ההבחנה של פתח 132 על המקרה הדק ביותר שבו הייתה עלולה להיכשל.

מושגים שהוא מציג

מושגים שהוא מפתח

מהלכים שהוא מקדם

לקריאת הביאור המלא, פסקה אחר פסקה (באנגלית)