שער 133 מתוך 138 · עליית וירידת העולמות
עליית זעיר אנפין: אחרי גדלות שני
בשורה אחת
אחרי גדלות שני, ז״א עולה: עלייה מעל לדרגת הפעולה העצמית שלו.
תפקידו בספר
חותם את תת־החטיבה בת שלושת הפתחים של העלייה והירידה (פתחים 131–133). פתח 131 ציין שיש עליות וירידות ומדוע (שפלות תכליתית, הדרגה, מחזור זמנים). פתח 132 ציין מהי עלייה באמת, והבחין בין עלייה (מעל לדרגה העצמית) לבין הגדלה (גדילה אל הדרגה העצמית). פתח 133 מחיל עתה את ההבחנה על מקרה מוחשי שבלעדיה היה מסווג בטעות: גדלות שני של ז״א. גדלות שני הוא הגבוה מבין שני שלבי המוחין בבניין ז״א (פתחים 119–123): ב*גדלות ראשון* הוא מקבל מוחין מ*ישראל סבא ותבונה*; ב*גדלות שני* הוא מקבל מוחין מ*אבא ואמא* עצמם. משום ש*אבא ואמא גבוהים מישראל סבא ותבונה*, גדלות שני נראה כעלייה: ז״א נראה כמי שעלה אל מקור גבוה יותר. הפתח חוסם קריאה זו. אפילו גדלות שני אינו עלייה. הטעם, שהוא מבחן האבחנה המרכזי של הפתח, הוא כיוון התנועה: בגדלות, אבא ואמא יורדים אל ז״א ו*מורידים את נצח־הוד־יסוד שלהם אל דרגתו*. ז״א הוא המקבל של ירידה, ולא הפועל של עלייה. רק אחרי שגדלות שני נשלם, כשאו״א סיימו לתת וז״א אינו תלוי עוד בנתינתם, כיוון התנועה מתהפך: ז״א עצמו עולה אל נה״י של או״א. זוהי עלייה. הפתח קובע מבחן אבחנה מדויק: כיוון הנותן מבדיל בין הגדלה ל*עלייה*. אם הפרצוף העליון יורד כדי לתת, הפרצוף התחתון נמצא ב*הגדלה*. אם הפרצוף התחתון עולה בעצמו כדי לקבל בכוח, הפרצוף התחתון נמצא ב*עלייה*. הפתח חותם ב*דוגמה מן התפילה* (בהבאת פתחי חכמה ודעת של הרמח״ל, פרק 56): ב*ליל שבת* ז״א מקבל את הדרגות המקיפות ומגיע לגדלות שני; ורק ב*שבת בבוקר*, כשגדלות שני נשלם לגמרי, ז״א עולה ממש אל נצח־הוד־יסוד של אמא בשעת תפילת שחרית. תפילת שחרית של שבת מוגדרת אפוא כ*רגע הפעולה* שבו מתרחש המעבר העליון מ*הגדלה* ל*עלייה* במחזור הזמנים והתפילה. הפתח קצר (שבעה סעיפים) אבל מדויק בעיונו: הוא חותם את תת־החטיבה ב*החלת* ההבחנה של פתח 132 על המקרה הדק ביותר שבו הייתה עלולה להיכשל.
מושגים שהוא מציג
- גדלות ב׳ אינה עלייה
- אבא ואמא יורדים אל זעיר אנפין בגדלות
- נה״י של אבא ואמא יורדים אל זעיר אנפין
- מה שאחרי גדלות ב׳ הוא עלייה
- בשבת בבוקר זעיר אנפין עולה לנה״י דאמא
- פתח 133: סיום חלק העליות והירידות
- כיוון המשפיע מבדיל בין הגדלה לעלייה
מושגים שהוא מפתח
- התפשטות לעומת עלייה
- הגדלה
- עלייה מעל המדרגה העצמית
- עיבור, יניקה, מוחין: שלבי הגדילה
- גדלות א׳: מוחין דקטנות
- גדלות ב׳: מוחין דגדלות
- ישראל סבא ותבונה
- אבא
- אמא
- זעיר אנפין
- פרצוף
- מוחין
- עליית שבת ויום טוב
- עיקר סדר ההנהגה בזעיר אנפין ונוקבא
- מחזור הבריאה
מהלכים שהוא מקדם
- התפשטות לעומת עלייה פתח 132 ¶22–24 ציין את ההבחנה בין הגדלה לעלייה. פתח 133 ¶3–7 מחיל את ההבחנה על מקרה שבו היה קל לסווג בטעות (גדלות שני נראה כעלייה, משום שהמוחין באים עתה ממקור גבוה יותר, או״א ולא ישראל סבא ותבונה; אבל כיוון התנועה של הנותן הוא למטה, ולכן זוהי הגדלה ולא עלייה). המהלך מחודד עתה: ההבחנה אינה לפי גובה המקור, אלא לפי כיוון הנותן.
- גדלות ב׳: מוחין דגדלות פתחים 119–123 ציינו את גדלות ראשון ושני כשני שלבי המוחין בבניין ז״א. פתח 132 ¶21 כבר העיר שגדלות ראשון ושני הם שלבים בהשלמת הבניין, ולא עליות. פתח 133 ¶4 מפרט מדוע: הנותנים (או״א בגדלות שני) יורדים אל ז״א ו*מורידים את נה״י שלהם*. מהלך גדלות שני שלם עתה: זוהי נתינת מוחין ממקור גבוה יותר, ועדיין הגדלה.
- עליית שבת ויום טוב פתח 131 ¶10 ופתח 132 ¶26 ציינו את השבת כזמן עלייה. פתח 133 ¶7 מציין את רגע התפילה המדויק: לא השבת כולה, אלא תפילת שחרית של שבת. ליל שבת משלים את גדלות שני (ועדיין הגדלה); שבת בבוקר היא העלייה. למהלך יש עתה פירוט של זמן קטן.
- עיבור, יניקה, מוחין: שלבי הגדילה פתחים 119–123 ציינו את עי״מ כסדר ההתפתחות של ז״א; פתח 132 ¶17 הבחין בין שימוש הבנייה של עי״מ לבין שימוש העלייה שלהם. פתח 133 ¶4 מציין את הפועל בשימוש הבנייה של עי״מ: אבא ואמא יורדים אל ז״א, כלומר, הפרצוף העליון הוא הצד הפעיל בעי״מ כבנייה. בעי״מ כעלייה (פתח 132 ¶17), הפרצוף המקבל הוא הצד הפעיל. אותה מכונת עי״מ; כיווני תנועה הפוכים.
- אבא מפותח לראשונה. פתח 133 ¶4 מציין את אבא ואמא יחד כנותני המוחין של גדלות שני (וכנותנים ה*מורידים את נה״י שלהם* אל ז״א). פתחים 122–123 הכניסו את אבא כאחד מהוריו של ז״א; פתח 133 מפרט את תפקידו הפועל: אבא ואמא יחד הם המקור של נתינת המוחין המשלימה את בניין ז״א.
- פתח 133: סיום חלק העליות והירידות תרומתו של הפתח כפי שהוא עצמו מגדיר אותה: חותם את תת־החטיבה של פתחים 131–133 ב*החלת* ההבחנה של פתח 132 בין הגדלה לעלייה על המקרה הדק ביותר (גדלות שני), קובע את כיוון הנותן כמבחן האבחנה, ומציין את תפילת שחרית של שבת כדוגמת המעבר במחזור הזמנים והתפילה.