שער 132 מתוך 138 · עליית וירידת העולמות

ההבדל בין הגדלה לעלייה

תפקידו בספר

ממשיך את תת־החטיבה של העלייה והירידה שפתח 131 פתח. פתח 131 ציין שיש עליות וירידות ומדוע (שפלות תכליתית, הדרגה בזמן, מחזור זמנים מכויל); פתח 132 מציין מהי עלייה באמת, ובמיוחד כיצד היא נבדלת מ*גדילה* (הגדלה) אל השלמות העצמית. ההקדמה קובעת את ההבחנה המושגית העיקרית: הגדלה היא התפרשות הכוחות שכבר ניתנו לפרצוף, שהיו סגורים בזמן העיבור והקטנות, ומתרחבים מעט מעט עד שהפרצוף יכול למלא את תפקידו המיועד. עלייה היא מה שמתקבל מעל לדרגה העצמית: פנימיות יותר ממה שמגיע לו, בלי לשנות את העצם, אלא רק את הכוח. הפתח מעגן אחר כך את מנגנון העלייה ב*תופעה אנושית מוכרת*: הנפש היתירה (נפש יתירה) הניתנת לאדם בשבת. מן הגלוי אפשר ללמוד על הנסתר (¶4): נפש השבת היא הדגם הגלוי והמורגש למה שקורה לפרצוף בעלייה. הפתח מטפל אחר כך בשלושה קשיים (¶9–13) בשאלה אם המקבילה שבצד האדם והמציאות שבצד הפרצוף באמת תואמות: האם הנפש המקורית יוצאת? האם הגוף משתנה? האם עיבור/יניקה/מוחין מחייבים שינוי ממשי בחיצוניות? והוא מיישב אותם בעיקרון מכריע אחד (¶14–19): עצם הדבר הפועל ממשיך להתקיים כמו שהוא; התוספת היא רק בכוח ובחוזק. החיצוניות שומרת על חוקה העצמי; ומה שנוסף הוא כוח הארה של אותה פנימיות, ולא מהות אחרת. ¶20 מציין את כלל העל השולט בכל היקשים כאלה: כשמשווים את העולם התחתון לעליון, מה שניתן להשוואה הוא היחס בין הבחינות שבכל דרגה, ולא הטבע העצמי של מה שבכל צד. ¶21–26 חוזרים למונחי ההקדמה ומבארים אותם בדיוק (עלייה = מעל לדרגה העצמית; הגדלה = התפרשות עד הדרגה; שלמות = הגעה אל הדרגה; כמה סדרים = שלבים בכל מקום). ¶27 חותם את הפתח בטענת פעולה עמוקה, המובאת מ*מאמר החכמה* של הרמח״ל: כל מצב של הפרצופים מוליד תוצאות למטה, המורגשות בזמן שהמצב שולט, וגם תורמות לסדר ההנהגה הכללי, כך ש*הכול מכוון לכך שהמחזור יהיה שלם*, והעולם יגיע לשלמות הגמורה בתכלית האחרונה לעתיד לבוא.

מושגים שהוא מציג

• התפשטות לעומת עלייה
• נפש יתירה
• הגדלה
• עלייה מעל המדרגה העצמית
• העצם אינו משתנה, רק הכוח מתוסף
• פנימיות אמא מתקבלת ככוח, לא כעצם
• עצמות הפרצוף אינה משתנה בעלייה
• הנשמה הראשונה בטלה בנשמה היתירה
• מלמדים על שלמעלה ממה שלמטה רק בדרך יחס
• החיצוניות אינה משתנה בחוק העצמי
• פתח 132: ההבדל בין התפשטות לעלייה

מושגים שהוא מפתח

• מחזור העלייה והירידה
• עליית שבת ויום טוב
• הדרגה
• עיבור, יניקה, מוחין: שלבי הגדילה
• הקו והרשימו (פתח 27)
• אמא
• זעיר אנפין
• פרצוף
• עיקר סדר ההנהגה בזעיר אנפין ונוקבא
• האדם
• הבריאה
• מחזור הבריאה
• הספירות

מהלכים שהוא מקדם

• מחזור העלייה והירידה פתח 131 ציין את קיומו של המחזור ואת תכליתו. פתח 132 ¶8, ¶24 מחדד את המבנה הפנימי של המחזור: עלייה היא בדיוק מה שעולה מעל לדרגה העצמית (¶24); ודרגות הגדלות שלפני כן, גדלות ראשון ושני (¶21), הן שלבים בהשלמת הבניין, ולא עליות ממש. המינוח מדויק עתה: העליות של המחזור הן עליות (מעל לדרגה העצמית), ו*הבנייה* של המחזור היא הגדלה (אל הדרגה העצמית).
• עליית שבת ויום טוב פתח 131 ¶10 ציין את השבת והמועדים כזמני עלייה. פתח 132 ¶8, ¶26 מציין איזה סוג של עלייה: הסוג שבו החיצוניות (המבנה המבצע של הפרצוף) שומרת על תפקידיה העצמיים ומקבלת פנימיות אחרת. העלייה של השבת היא שינוי בכוח הפנימיות, ולא שינוי במבנה העולם. הרווח העיוני: השבת אינה מחליפה את פרצוף החול ב*פרצוף אחר*; היא מלבישה את אותו הפרצוף בפנימיות חזקה יותר.
• עיבור, יניקה, מוחין: שלבי הגדילה פתחים 119–123 ציינו את עי״מ (עיבור, יניקה, מוחין) כשלבי התפתחות. פתח 132 ¶12, ¶17 מבחין בין שני שימושי פעולה של עי״מ: (א) בניין הפרצוף, השימוש העיקרי של פתחים 119–123, שבו עי״מ מביאים את הפרצוף לדרגתו העצמית (זוהי הגדלה); (ב) עליית פרצוף שכבר נבנה, השימוש החדש של פתח 132, שבו עי״מ הם הדרך המדורגת שבה מגיעה הפנימיות הנוספת, אבל אינם משנים את החוק העצמי של החיצוניות. אותה מכונת עי״מ, שני שימושי פעולה.
• הקו והרשימו (פתח 27) פתח 27 הבחין בין הקו (פנימיות, כוונה מבצעת) לבין הרשימו (חיצוניות, מקבל חותם הביצוע). פתח 132 ¶14 מביא במפורש את פתח 27 כדי לברר מה היה נדרש אילו הייתה העלייה התחדשות של העצם: היה צריך להטביע מחדש את החיצוניות (הרשימו), ודבר זה היה מחייב שינוי גופני מקביל למטה. פתח 132 שולל זאת אחר כך לגבי העליות ממש, וקובע שהעליות משאירות את החוק העצמי של הרשימו בעינו.
• הדרגה פתח 127 ציין את ההדרגה בהתלבשות הצלם; פתח 131 ¶8 הרחיב אותה אל הזמן. פתח 132 ¶25 מכליל אותה: כל דבר הולך בהדרגה, ולכל דרגה יש סדרים משלה. העיקרון מנוסח עתה כ*חוק המבנה הכללי* של תורות הפעולה של הקל״ח.
• נפש יתירה מפורש לראשונה. הפתח מכניס את הנפש היתירה, מושג תלמודי מוכר (ביצה טז ע״א; תענית כז ע״ב), כ*מקבילה האנושית המפורשת* למה שקורה לפרצוף בעלייה. מן הגלוי אפשר ללמוד על הנסתר (¶4): נפש השבת היא המקרה הגלוי שממנו יש להבין את עליית הפרצוף הנסתרת.
• פתח 132: ההבדל בין התפשטות לעלייה תרומתו של הפתח כפי שהוא עצמו מגדיר אותה: הבחנה מדויקת בין הגדלה (גדילה אל הדרגה העצמית) ל*עלייה* (מעל לדרגה העצמית), המעוגנת במקבילה של הנפש היתירה, נבחנת מול שלושה קשיים, ומיושבת בעיקרון העצם אינו משתנה, הכוח מתרבה.

לקריאת הביאור המלא, פסקה אחר פסקה (באנגלית)