שער 128 מתוך 138 · מצבי המוחין של זעיר אנפין
אבא ואמא מתחלקים לישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים
בשורה אחת
אבא ואמא מתחלקים ליסו״ת א׳ ויסו״ת ב׳, וכך נוצרת התנודה הקבועה בין גדלות ראשון ל*גדלות שני* (חול ושבת).
תפקידו בספר
הפתח השני ביחידה מצבי המוחין של זעיר אנפין (פתחים 127–130). פתח 127 בנה מחדש את המוחין כצלם: מציאות בת עשר ספירות שאו״א נותנים לז״א, שרק נה״י שלה (צ׳) נכנסים כאור פנימי, ואילו חג״ת (ל׳) וכחב״ד (מ׳) נשארים מקיפים. פתח 128 עושה את הצעד הבא: אפילו החלק הנכנס, הצ׳, אינו מגיע לז״א בשלמותו בכל מצב. הפתח מכניס את ישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים (יסו״ת א׳ ויסו״ת ב׳) כ*חלוקה נוספת* של החלק התחתון של או״א, הנעשית לצורך ז״א. יסו״ת א׳ הם המלכות של או״א שניתן לה מעמד של פרצוף; יסו״ת ב׳ הם מלכות שבמלכות של או״א, התחתון שבתחתון. בגדלות ראשון (גדלות א׳), מצב ימי החול, הצלם של ז״א הוא יסו״ת ב׳; רק החלק התחתון שלהם נכנס כצ׳. בגדלות שני (גדלות ב׳), מצב השבת, הצלם של ז״א הוא יסו״ת א׳; יסו״ת ב׳ כולם הם עתה הצ׳ שבתוכו, והדרגות העליונות של יסו״ת א׳ נעשות ל״מ (מקיפים). המעבר הוא בהדרגה: ¶10 מפרט את העלייה מלמטה למעלה (התחתון ← חג״ת ← חב״ד של יסו״ת ב׳); ¶11 ממפה אותה אל ליל שבת (הל׳ נעשית פנימית, בין גדלות לגדלות) ואל יום השבת (המ׳ נעשית פנימית, גדלות שני), ואחר כך יש עליות נוספות מעל לדרגתו הראויה של ז״א. ¶12–13 משיבים על הקושיה המתבקשת, מדוע אין סוג שלישי של גדלות בין הראשון לשני?, בקביעת התורה שיש רק שני סוגים של מוחין (מאו״א או מיסו״ת); במצב הביניים אין מוחין חדשים, אלא רק דרגות מקיפות נוספות שנעשו פנימיות, ולכן הוא נחשב יניקה עם תוספת עד שמגיעים המוחין המלאים של גדלות שני (ראה פתח 121). ¶15–17 קובעים את ההבחנה המבנית המארגנת את שאר היחידה: עיבור / יניקה / מוחין (פתחים 119–123) בונים את האורות; גדלות ראשון / גדלות שני אינם בונים אורות חדשים, אלא הם הפעלת אורות שכבר נבנו, בכוח גדול יותר או פחות. משל הנשמה היתירה (נשמת השבת הנוספת) שב־¶17 מעגן זאת: נשמה נוספת אינה מוסיפה דבר למבנה הגוף, אלא רק מעלה את מעמדו ואת הדרו. ¶19 חותם בטענה הבולטת ביותר של הפתח בעניין השמות: בשונה משאר הפרצופים, המקבלים שמות חדשים כשתפקידם משתנה, יסו״ת ב׳ שומרים על שמם, משום ש*תפקידם זהה* לזה של יסו״ת א׳, אלא שבדרגה נמוכה יותר. כשאין בהם צורך, יסו״ת ב׳ חוזרים ונבלעים ביסו״ת א׳. חוסר הסימטריה הזה בשמות ובהיבלעות הוא מיוחד בין הפרצופים, והוא מגלה את סוג הדבר שיסו״ת ב׳ הם באמת: לא פרצוף נפרד בעל תפקיד משלו, אלא אופן מדורג של יסו״ת א׳, הקיים רק כשז״א צריך את הגרסה בעלת הכוח הנמוך.
מושגים שהוא מציג
- ישראל סבא ותבונה הראשונים
- ישראל סבא ותבונה השניים
- גדלות א׳
- גדלות ב׳
- חמשה פרצופים עיקריים, עשר ספירות
- פרצוף משני כשניתנת פעולה נפרדת למלכות
- פעולת ישסו״ת השניים כפעולת הראשונים
- ישסו״ת השניים נבלעים בראשונים כשאין בהם צורך
- המוחין רק שני מינים
- בליל שבת ל׳ נעשית פנימית
- ביום השבת ם׳ נעשית פנימית
- ביום השבת עליות ממש מעל המדרגה הראויה
- תקופת ביניים: יניקה בתוספת
- בנין האורות לעומת פעולת האורות הבנויים
- כוח הגוף הולך אחר כוח המוחין
- נשמה יתירה: משל למעמד בלבד
- צ׳ של צלם כנגד ישסו״ת השניים בשלמותם
- ל״ם של צלם כנגד ישסו״ת הראשונים העליונים
- פתח 128: ישסו״ת השניים
מושגים שהוא מפתח
- מוחין
- המוחין כשלושה מוחין
- צלם
- אותיות צלם: שלוש מדרגות
- צ׳ כנגד נה״י: הפנימיות
- ל׳ כנגד חג״ת: המקיף הראשון
- ם׳ כנגד כחב״ד: המקיף השני
- הדרגה
- תחתית העליון נעשית פנימיות התחתון
- אור פנימי
- אור מקיף
- המקיפים שמעל הראש
- מן המוחין רק נה״י נכנסים בז״א
- מוחין של חג״ת ושל כחב״ד נשארים בחוץ
- עטרה: עיטורו של ז״א
- כתר
- חכמה
- בינה
- דעת
- חסד
- גבורה
- תפארת
- נצח
- הוד
- יסוד
- מלכות
- אבא
- אמא
- זעיר אנפין
- נוקבא
- אריך אנפין
- פרצוף
- הספירות
- התלבשות
- עיקר סדר ההנהגה בזעיר אנפין ונוקבא
- מחזור הבריאה
מהלכים שהוא מקדם
- מוחין פתח 127 הציב את המוחין בתוך מסגרת הצלם: מציאות בת עשר ספירות מאו״א, שרק נה״י שלה (צ׳) נכנסים בז״א. פתח 128 ¶8–9 מתמקד עוד יותר: אפילו הצ׳ הנכנסת היא עצמה תוצאה של חלוקה נוספת של המלכות של או״א. בגדלות ראשון, הצלם של ז״א הוא יסו״ת ב׳ (מלכות שבמלכות של או״א). בגדלות שני, הצלם של ז״א הוא יסו״ת א׳ (המלכות של או״א). הצ׳ של הצלם הפועל היא כל הפרצוף שתחתיו: יסו״ת ב׳ בגדלות ראשון, ויסו״ת א׳ במלואם בגדלות שני. למושג המוחין יש עתה שני כוחות, כנגד שני פרצופים פועלים שונים.
- צלם פתח 127 הכניס את הצלם כמבנה הקבוע של המוחין: עשר ספירות, שלוש אותיות, שלוש דרגות (צ/ל/מ = נה״י/חג״ת/כחב״ד). פתח 128 ¶8–11 הופך את המסגרת ל*דינמית*. תוכן הצלם משתנה בין גדלות ראשון לגדלות שני. בגדלות ראשון, הצלם הוא יסו״ת ב׳. הצ׳ היא החלק התחתון של יסו״ת ב׳; הל׳ והמ׳ הם החלקים העליונים של יסו״ת ב׳ ועמם החלקים העליונים של יסו״ת א׳. כשז״א עולה מליל שבת (הל׳ נעשית פנימית) עד יום השבת (המ׳ נעשית פנימית), הצלם משתדרג: הצ׳ של הצלם החדש (של גדלות שני) היא יסו״ת ב׳ כולם, והדרגות העליונות של יסו״ת א׳ הן הל״מ החדשים. מסגרת הצלם היא אפוא של פעולה, ולא רק של מיון.
- צ׳ כנגד נה״י: הפנימיות פתח 127 זיהה את הצ׳ עם נה״י = החלק הנכנס. פתח 128 ¶8–10 מפרט מה ממלא את מקום הצ׳. בגדלות ראשון, צ׳ = יסו״ת ב׳ (החלק התחתון); בגדלות שני, צ׳ = יסו״ת ב׳ כולם (שעתה הם נה״י של יסו״ת א׳ כצלם). מקום הצ׳ מכיל אפוא תוכן שונה במצבים שונים, בעוד ש*תפקידו*, הפנימיות של ז״א, נשאר קבוע.
- ל׳ כנגד חג״ת: המקיף הראשון פתח 127 קבע: ל׳ = חג״ת = המקיף הראשון. פתח 128 ¶11 הופך זאת לדינמי: ב*ליל שבת* הל׳ של הצלם הפועל נעשית פנימית בז״א. מעמדה של הל׳, מקיף או פנימי, תלוי בזמן: מקיף בימי החול, פנימי בליל שבת. ז״א נמצא אז בין גדלות ראשון לגדלות שני.
- ם׳ כנגד כחב״ד: המקיף השני פתח 127 קבע: מ׳ = כחב״ד = המקיף השני. פתח 128 ¶11 הופך זאת לדינמי: ב*יום השבת* גם המ׳ של הצלם הפועל נעשית פנימית. אז יש בז״א את הצ׳ כולה של הצלם החדש (של גדלות שני) כפנימית: יסו״ת ב׳ במלואם; והוא נמצא ב*גדלות שני* ממש.
- הדרגה פתח 127 ¶8–9 קבע את העיקרון: התחתון שבעליון נעשה פנימי לתחתון. פתח 128 מפעיל אותו שוב ושוב. החלק התחתון של או״א הוא המלכות של או״א = יסו״ת א׳. החלק התחתון שלה הוא המלכות של יסו״ת א׳ = יסו״ת ב׳. והחלק התחתון שלה הוא מה שנכנס בז״א בגדלות ראשון. עקרון ההדרגה חוזר על עצמו עד כמה שצריך, עד שהדרגה תואמת את כלי ז״א. הפתח מוסיף גם ממד של זמן: ההדרגה קובעת גם מה מתקבל וגם מתי. שלבי עיבור/יניקה/מוחין (פתחים 119–123) קובעים את הבנייה; גדלות ראשון/שני קובעים את הפעלת האורות הבנויים בכוח משתנה.
- תחתית העליון נעשית פנימיות התחתון פתח 127 ¶9 קבע את העיקרון. פתח 128 ¶8–9 חוזר עליו: התחתון של או״א = יסו״ת א׳; התחתון של יסו״ת א׳ = יסו״ת ב׳; התחתון של יסו״ת ב׳ = הצ׳ הנכנסת בז״א. כל חזרה מצמצמת את הפער בין הדרגות, עד שהפער תואם את כלי ז״א. העיקרון ניתן אפוא להרכבה: חלוקה חוזרת יכולה להוריד מקור גבוה ככל שיהיה אל יעד נמוך ככל שיהיה.
- אור פנימי פתח 127 הציב את האור הפנימי כנה״י של הצלם של או״א, הנכנסים בז״א. פתח 128 ¶8–10 מפרט את תוכן הפעולה: בגדלות ראשון, האור הפנימי הוא רק החלק התחתון של יסו״ת ב׳; בגדלות שני, הוא יסו״ת ב׳ כולם. האור הפנימי אינו קבוע אפוא; יש לו היקף התלוי בגדלות. בפנימיות של ז״א יש יותר או פחות, לפי אם זה חול או שבת.
- אור מקיף פתח 127 הציב את האור המקיף כחג״ת וכחב״ד המקיפים מלמעלה. פתח 128 ¶11 הופך את הסף עצמו שבין מקיף לפנימי לדינמי. ב*ימי החול* (גדלות ראשון) הדרגות המקיפות כוללות גם את הל׳ (חג״ת של הצלם הפועל) וגם את המ׳ (כחב״ד של הצלם הפועל). ב*ליל שבת* הל׳ עוברת פנימה: היא חדלה להיות אור מקיף ונעשית אור פנימי. ב*יום השבת* גם המ׳ עוברת פנימה. ההבחנה בין אור מקיף לאור פנימי אינה אפוא שיוך קבוע; היא סף הנע עם הזמן.
- עיקר סדר ההנהגה בזעיר אנפין ונוקבא פתח 127 ¶17 הציב את הדרגות המקיפות בסוד חסד־דין־רחמים, יסוד ההנהגה. פתח 128 ¶11 מוסיף: לכל נקודת מעבר יש השפעות על סדר ההנהגה. ההנהגה השונה של חול ו*שבת*, ובתוך השבת, של ליל שבת ו*יום השבת*, נטועה בספי הכניסה פנימה של הצלם. ההנהגה משתנה לפי הכוח הפנימי של המוחין של ז״א.
- מחזור הבריאה פתח 127 הרחיב את תמונת הפעולה בציון השבעה המקיפים כפועלים. פתח 128 ¶11, ¶15 מוסיף את מחזור הזמן: מחזור הבריאה כולל תנודה קבועה בין גדלות ראשון לגדלות שני (חול ושבת). להנהגת המחזור יש אפוא שתי עוצמות קבועות, והעוצמה הגבוהה של השבת מובנית במבנה הפעולה של ז״א, ולא נוספה כתכונה חד־פעמית. ההבחנה של ¶15 בין בניית האורות ל*הפעלתם* מציינת זאת בבירור: המחזור בונה (עיבור/יניקה/מוחין) פעם אחת, ואחר כך מפעיל (גדלות ראשון/שני) שוב ושוב.
- פתח 128: ישסו״ת השניים תרומתו של הפתח כפי שהוא עצמו מגדיר אותה. פתח 128 מכניס את ישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים כחלוקה לתת־פרצופים שאו״א עושים לצורך ז״א; מכניס את גדלות ראשון וגדלות שני כאופני הפעולה המקבילים; ממפה את עליות ליל שבת ויום השבת אל מעברי כניסת הל׳ וכניסת המ׳ פנימה; מבחין בין בנייה (עיבור/יניקה/מוחין) להפעלה (גדלות ראשון/שני); מעגן את ההבחנה במשל הנשמה היתירה (פתח 132); וקובע את כלל השמות וההיבלעות המיוחד, המבדיל את יסו״ת ב׳ מכל פרצוף אחר.