שער 113 מתוך 138 · פרצופי אבא ואמא
זיווג אבא ואמא – שורש המוחין של זעיר אנפין – הוא תמידי; זיווג ישראל סבא ותבונה – המעבירים אותם אל זעיר אנפין – אינו תמידי.
בשורה אחת
זיווג אבא ואמא הוא תמידי. זיווג ישראל סבא ותבונה (הזוג הפועל שתחתיהם) לסירוגין.
תפקידו בספר
הפרק הרביעי בחטיבה פרצופי אבא ואמא (פתחים 110–114). פתח 110 הציב את השורש החיצוני של אבא ואמא (החסדים והגבורות של עתיק בחזה דא״א). פתח 111 הציב את השורש הפנימי (החכמה הסתימאה ← חד״ר ← הדיקנא ← המזלות). פתח 112 הציב את ההבחנה הפועלת בין אבא לאמא (אבא נותן את המוחין כשלם אחד; אמא מפרטת אותם). פתח 113 פונה עתה אל דפוס הזיווג של הפרצופים האלה. הפרק מציג הבחנה חדה בשתי מדרגות. (א) אבא ואמא למעלה מזדווגים בתמידות. זיווגם אינו נפסק לעולם. הם השורש של המוחין; שורש צריך להיות חזק וקיים; הוא יכול להתפשט או שלא להתפשט, אך לעולם אינו נפסק, כי אילו נפסק, היו המוחין צריכים חידוש ממש בכל פעם שהם נחוצים, וזה אינו מתקבל על הדעת ב*שורש*. (ב) ישראל סבא ותבונה למטה מזדווגים לסירוגין. זיווגם אינו תמידי. הם קרובים יותר לז״א, הפרצוף ה*נתון* לעליות וירידות לפי מעשי האדם, ולכן מצב התיקון שלהם הולך אחר זה של ז״א. כשצריך מוחין חדשים בז״א (כלומר כשזכות האדם קוראת להתפשטות חדשה), יסו״ת נכללים בזיווג המוליד את המוחין האלה; כשאין צריך מוחין חדשים, יסו״ת רק מפשטים את מה שזיווגם התמידי של אבא ואמא כבר הכין. הפרק עונה על קושיה מפורשת מדברי האר״י, שב*עץ חיים*, שער הזיווגים פרק א, הזיווג המוליד מוחין מתואר כ*אינו תמידי* והזיווג המפשט חיות מתואר כ*תמידי*, ההפך ממה שקל״ח אמר זה עתה. תירוצו של קל״ח הוא ההבחנה בין מהות לפעולה (¶7): קל״ח מתאר כאן את מהות הפרצופים: אבא ואמא כשורש נמצאים תמיד בתיקון (תיקון תמידי); האר״י ב*עץ חיים* מתאר את הפעולה: הזיווג המחדש מוחין אינו תמידי, כי המוחין החדשים נעשים רק כשמעשי בני האדם קוראים להם. שני התיאורים הם אפוא שניהם אמת: טענת קל״ח היא על מה שהפרצופים הם; טענת האר״י היא על מה שהם עושים. פתח 113 הוא אפוא פרק דפוס הזיווג: הוא נותן את צורת הזמן של זיווג הזוג העליון לעומת הזוג התחתון, מבוססת בהבחנה בין שורש לצינור, ומיישב מתח ממשי במקורות על ידי ההבחנה בין מהות לפעולה. שורת הסיכום החותמת של הפרק (¶13) עושה את ההרמוניה למפורשת: יש מהות הפרצופים, ויש פעולתם. הפרק מכין את פתח 114 (הפרק החותם של היחידה) ומזין את פתח 124 (התפשטות הדעת) ואת פתח 128 (החלוקה לארבעה פרצופים).
מושגים שהוא מציג
- זיווג אבא ואמא תדיר למעלה
- זיווג ישסו״ת לפרקים למטה
- המוחין נתונים לעליות ולירידות
- כוח סדר ההנהגה כמידת כוח המוחין
- מקור האור צריך להיות חזק וקיים
- שורש אבא ואמא אסור שייפגם
- ישסו״ת קרובים לזעיר אנפין ונתונים למצביו
- ההבדל בין טבע הפרצופים לפעולתם
- חכמה סתימאה, שורש חד״ר, מוציאה את אבא ואמא בכלל ובפרט
- אבא ואמא בתיקון תמידי בזכות יחוד מ״ה וב״ן
- ישסו״ת: צינור לשפע שכבר הוכן כשאין מוחין חדשים
- מוחין חדשים צריכים שישסו״ת ייכללו בזיווג
- ישסו״ת מלובשים בזעיר אנפין, ואז אין צורך בזיווג
- פתח 113: הזיווג תדיר למעלה ולפרקים למטה
מושגים שהוא מפתח
- אבא
- אמא
- ישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים
- זעיר אנפין
- מוחין
- המוחין כשלושה מוחין
- חד״ר, חסד דין רחמים: שורש זעיר אנפין
- חכמה סתימאה
- זיווג
- עיבור
- התלבשות
- השתלשלות
- מ״ה
- ב״ן
- שם מ״ה
- מחזור הבריאה
- שכר ועונש
- בחירה חופשית
- חכמה
- בינה
- הדעת
- פרצוף
- זכר ונקבה בפרצוף: שני הקטבים
מהלכים שהוא מקדם
- אבא אבא מוצב עתה בזמן: זיווגו עם אמא הוא תמידי. תורת השורש של פתחים 110/111 וההבחנה הפועלת של פתח 112 מתיישבות שתיהן עם זיווג תמידי, ואף מחייבות אותו, כי אבא הוא השורש (¶8) של הצורה הכללית של חד״ר; שורש ש*נפסק* היה מחייב לברוא את המוחין מחדש בכל פעם שהם נחוצים, וקל״ח שולל זאת (¶4).
- אמא אמא מוצבת עתה בזמן: זיווגה עם אבא הוא תמידי. אמא היא שורש הצורה המפורטת של חד״ר (¶8); כמו אבא, היותה שורש מחייבת זיווג תמידי. פתח 113 מבחין בין אמא כשורש (תמידי) לבין התפשטותה התחתונה (התבונה של החלוקה לארבעה פרצופים), הנעשית יסו״ת, שזיווגם אינו תמידי.
- ישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים כעת מוצבים בפעולתם כהתפשטות התחתונה של אבא ואמא, שזיווגה אינו תמידי. פתח 110 ¶6 קרא בשם ל*ישראל סבא ותבונה הראשונים והשניים* כתוצאות של החלוקה לארבעה פרצופים (פתח 128). פתח 113 מוסיף עתה: תפקידם של יסו״ת הוא להתפשט למטה לצורך הז״א; הם צינור ההעברה של המוחין מן השורש (אבא ואמא) אל ז״א. כיון שיסו״ת קרובים יותר לז״א (¶10), וכיון שז״א נתון לעליות וירידות (¶3), מצב התיקון של יסו״ת אינו תמידי. כשצריך מוחין חדשים, יסו״ת נכללים בזיווג; כשאין צריך, יסו״ת רק מפשטים את מה שכבר מתוקן (¶10–11).
- זיווג תורת הזיווג מפורטת עתה בזמן בשתי מדרגות. (א) למעלה (אבא ואמא): הזיווג תמידי, זיווג השורש, בתיקון תמידי, ומוליד את כל היתרונות של היחוד שביסוד מ״ה וב״ן. (ב) למטה (יסו״ת): הזיווג אינו תמידי, ותלוי ב*אם צריך מוחין חדשים* בז״א. תורת הזיווג של הפרקים הקודמים (למשל פתח 75 זכר ונקבה; פתחים 110–112 שורש והבחנה פועלת) מוצבת כאן בזמן: מתי הזיווג, ולא רק מהו.
- מוחין תהליך בניין המוחין מוצב עתה בזמן. מובחנות שתי דרכים נפרדות של זרימת המוחין אל ז״א. דרך א׳, דרך ההפשטה (כשאין צורך במוחין חדשים): זיווג אבא ואמא הקודם כבר הוציא מוחין בצורת השורש שלהם; יסו״ת, המלובשים בז״א, מפשטים את השפע שכבר מתוקן; יסו״ת אינם מזדווגים. דרך ב׳, דרך המוחין החדשים (כשצריך מוחין חדשים, שמעשי האדם קוראים להם): יסו״ת נכללים עם אבא ואמא בזיווג, לוקחים את הבחינה החדשה המתחדשת בזיווג ו*מורידים אותה* אל ז״א. התהליך הפועל בשני השלבים של פתח 112 (אבא בכלל ← אמא בפרט) מורחב כאן בזמן: כשצריך מוחין חדשים, יסו״ת נעשים שלב שלישי, יסו״ת נכללים בזיווג ← יסו״ת מורידים אל ז״א.
- חד״ר, חסד דין רחמים: שורש זעיר אנפין מהלך תורת חד״ר מוצב עתה כשולט על דפוס הזיווג של הפרצופים העליונים. פתח 104 ¶6 הציב את שורש חד״ר בתלת רישין של א״א. פתח 105 ¶8 הציב את הצינור בדיקנא. פתח 110 הציב את השורש החיצוני והפנימי. פתח 111 ¶7 הציב את חד״ר הכלולים בחכמה הסתימאה. פתח 112 ¶7 ביסס את אבא = כלל / אמא = פרט בחכמה ובינה. פתח 113 ¶6, ¶8 מוסיף עתה: המוחין בז״א הם כללות הנהגת המשפט בסוד חד״ר. תורת חד״ר מבססת אפוא את כל טעמו של הפרק: כיון שסדר ההנהגה נשען על חד״ר שבז״א, השורש של המוחין האלה (אבא ואמא) חייב להיות תמידי; שבור את השורש, וסדר ההנהגה אינו יכול לפעול.
- מ״ה מ״ה מופיע כאן כבחינת הזכר של היחוד שביסוד, המתגלה בזיווג התמידי של אבא ואמא. ¶9 במפורש: או״א הם בתיקון תמידי, בחינת מ״ה וב״ן בגילוי היחוד. תורת יחוד מ״ה וב״ן של פתחים 74–75 מוצבת כאן כ*מה שזיווגם התמידי של אבא ואמא מגלה*, השלמות שצריכה להיות מושגת בסוף (הערת הביניים החותמת של ¶9).
- ב״ן ב״ן מופיע כאן כבחינת הנקבה שכנגדו באותו יחוד של מ״ה וב״ן. זיווגם התמידי של אבא ואמא הוא גילוי יחוד מ״ה וב״ן. תפקידו של ב״ן כעיקרון הנקבה שמב״ן (פתח 75) מוצב כאן בזמן: היחוד מתגלה בתמידות בזיווג הזוג העליון, ולסירוגין בזיווג הזוג התחתון (יסו״ת).
- מחזור הבריאה הפרק קושר את דפוס הזיווג ישירות למחזור הבריאה. ¶3 קורא בשם לשרשרת: ההנהגה תלויה במוחין שבז״א ← המוחין עולים ויורדים ← כפי כח המוחין - כך כח ההשפעה. מחזור הבריאה צריך גם שורש קבוע וגם מנגנון העברה שאינו תמידי, בדיוק מה שההבחנה בין אבא ואמא לבין יסו״ת מספקת.
- פתח 113: הזיווג תדיר למעלה ולפרקים למטה התרומה שהפרק קורא לעצמו. פתח 113 נותן את דפוס הזמן של הזיווג לשני זוגות הפרצופים של היחידה: אבא ואמא, תמידי; יסו״ת, לסירוגין. מבוסס בהבחנה בין שורש לצינור; מיישב את המתח לכאורה עם דברי האר״י על ידי ההבחנה בין מהות לפעולה; ונחתם בקריאה בשם ל*סיכום* (¶13: המהות תמידית, הפעולה אינה).