שער 112 מתוך 138 · פרצופי אבא ואמא

אבא מגלה את המוחין בכלל, אמא בפרט.

בשורה אחת

אבא מגלה את המוחין בכלל, ההיקף הכולל. אמא מגלה אותם בפרט, הפירוט הפועל.

תפקידו בספר

הפרק השלישי בחטיבה פרצופי אבא ואמא (פתחים 110–114). פתחים 110–111 הציבו את שורש אבא ואמא (החיצוני בחסדים והגבורות של עתיק בחזה דא״א; הפנימי בחכמה הסתימאה ← הדיקנא ← המזלות). פתח 112 פונה עתה אל ההבחנה הפועלת בין אבא לאמא, מה כל אחד מהם עושה במתן המוחין של ז״א. טענת הפרק מדויקת. אבא הוא שלושת המוחין של ז״א בכלל אחד, כזרע במוח האב. אמא היא גילוי המוחין האלה, ובה הם נתקנים בפרט, כעובר בבטן אמו. זוג המשלים זרע במוח האב ו*עובר בבטן אמו* הוא המשל המקובל בקל״ח ובתורת האר״י לתפקידי הזכר והנקבה בהולדת ולד: הזכר תורם את השלם הכללי שאינו מפורט; הנקבה מפרטת אותו בזמן העיבור. פתח 112 מיישם זאת כלפי מעלה ברמת הפרצוף: כמו שבהולדת האדם האב נותן את הזרע כשלם והאם נושאת ומפרטת את העובר, כך למעלה ברמת הפרצוף, אבא נותן את המוחין של ז״א כשלם אחד ואמא מפרטת אותם לשלושת פרטיהם (חכמה, בינה, דעת). הפרק מבסס את ההבחנה הזאת ב*הבדל שבין החכמה לבינה עצמו*: החכמה היא כלל (ה*ברק*, ההשגה שאינה מפורטת); הבינה היא התבוננות, התהליך המעיין שחל על החכמה ו*מפרט* את הדבר. אבא כפרצוף החכמה מביא אפוא את המוחין בצורתם הכללית; אמא כפרצוף הבינה מביאה אותם בפרט. פתח 112 הוא אפוא הפרק שבו ההבחנה בין חכמה לבינה, הידועה מפתחים 5–6 כ*זוג ספירות*, מקבלת את פירוטה הפועל ברמת הפרצוף: היא ההבחנה השולטת על אופן בניין המוחין של ז״א. הפרק קצר (5 פסקאות עיון אחרי הכותרת, הטענה והמסגרת) אך עושה עבודה מכרעת ליחידה: הוא עונה למה צריך את אבא ואמא שניהם ו*אין* כאן כפילות. בלי פתח 112 קורא היה יכול לחשוב שאבא ואמא כופלים זה את זה; עם פתח 112 הקורא רואה שיש להם תפקידים משלימים, כלל ופרט, ש*יחד* מוציאים את המוחין המלאים של ז״א.

מושגים שהוא מציג

מושגים שהוא מפתח

מהלכים שהוא מקדם

לקריאת הביאור המלא, פסקה אחר פסקה (באנגלית)