שער 112 מתוך 138 · פרצופי אבא ואמא
אבא מגלה את המוחין בכלל, אמא בפרט.
בשורה אחת
אבא מגלה את המוחין בכלל, ההיקף הכולל. אמא מגלה אותם בפרט, הפירוט הפועל.
תפקידו בספר
הפרק השלישי בחטיבה פרצופי אבא ואמא (פתחים 110–114). פתחים 110–111 הציבו את שורש אבא ואמא (החיצוני בחסדים והגבורות של עתיק בחזה דא״א; הפנימי בחכמה הסתימאה ← הדיקנא ← המזלות). פתח 112 פונה עתה אל ההבחנה הפועלת בין אבא לאמא, מה כל אחד מהם עושה במתן המוחין של ז״א. טענת הפרק מדויקת. אבא הוא שלושת המוחין של ז״א בכלל אחד, כזרע במוח האב. אמא היא גילוי המוחין האלה, ובה הם נתקנים בפרט, כעובר בבטן אמו. זוג המשלים זרע במוח האב ו*עובר בבטן אמו* הוא המשל המקובל בקל״ח ובתורת האר״י לתפקידי הזכר והנקבה בהולדת ולד: הזכר תורם את השלם הכללי שאינו מפורט; הנקבה מפרטת אותו בזמן העיבור. פתח 112 מיישם זאת כלפי מעלה ברמת הפרצוף: כמו שבהולדת האדם האב נותן את הזרע כשלם והאם נושאת ומפרטת את העובר, כך למעלה ברמת הפרצוף, אבא נותן את המוחין של ז״א כשלם אחד ואמא מפרטת אותם לשלושת פרטיהם (חכמה, בינה, דעת). הפרק מבסס את ההבחנה הזאת ב*הבדל שבין החכמה לבינה עצמו*: החכמה היא כלל (ה*ברק*, ההשגה שאינה מפורטת); הבינה היא התבוננות, התהליך המעיין שחל על החכמה ו*מפרט* את הדבר. אבא כפרצוף החכמה מביא אפוא את המוחין בצורתם הכללית; אמא כפרצוף הבינה מביאה אותם בפרט. פתח 112 הוא אפוא הפרק שבו ההבחנה בין חכמה לבינה, הידועה מפתחים 5–6 כ*זוג ספירות*, מקבלת את פירוטה הפועל ברמת הפרצוף: היא ההבחנה השולטת על אופן בניין המוחין של ז״א. הפרק קצר (5 פסקאות עיון אחרי הכותרת, הטענה והמסגרת) אך עושה עבודה מכרעת ליחידה: הוא עונה למה צריך את אבא ואמא שניהם ו*אין* כאן כפילות. בלי פתח 112 קורא היה יכול לחשוב שאבא ואמא כופלים זה את זה; עם פתח 112 הקורא רואה שיש להם תפקידים משלימים, כלל ופרט, ש*יחד* מוציאים את המוחין המלאים של ז״א.
מושגים שהוא מציג
- אבא כמוחין של זעיר אנפין ככלל אחד
- אמא כגילוי מוחין דזעיר אנפין בפרטות
- הטיפה במוח האב: משל לאבא
- העובר במעי אמו: משל לאמא
- חכמה בכלל, בינה בפרט
- בינה כהתבוננות: תהליך המחשבה
- התבוננות: המחשבה החלה על החכמה
- המוחין בזעיר אנפין נבנים לפי ההבחנה בין אבא לאמא
- הזכר מוציא בכלל, והנקבה מפרטת בעיבור
- פתח 112: אבא ואמא, גילוי המוחין בכלל ובפרט
מושגים שהוא מפתח
- אבא
- אמא
- חכמה
- בינה
- מוחין
- המוחין כשלושה מוחין
- חכמה סתימאה
- זעיר אנפין
- זכר ונקבה בפרצוף: שני הקטבים
- מחזור הבריאה
- כתר
- הדעת
- פרצוף
מהלכים שהוא מקדם
- אבא כעת מוצב בפעולתו: אבא הוא שלושת המוחין של ז״א, אבל כשלם אחד שאינו מפורט. המשל: זרע במוח האב. פרקי פתח 110 (השורש החיצוני) ופתח 111 (השורש הפנימי) קבעו מאין בא אבא; פתח 112 קובע לשם מה אבא: נושא המוחין של ז״א כשלם כללי שאינו מפורט.
- אמא כעת מוצבת בפעולתה: אמא היא גילוי אותם שלושה מוחין, ובה הם נתקנים בפרט. המשל: עובר בבטן אמו. אמא מפרטת את מה שאבא מביא בכלל; פרטי שלושת המוחין של ז״א יוצאים בה. פרקי השורש של פתחים 110/111 קבעו מאין באה אמא; פתח 112 קובע לשם מה אמא: נושאת המוחין של ז״א המפרטת אותם לפרטיהם.
- חכמה התורה של צורת הספירה, החכמה כ*ברק*, זרע ההשגה, הכלל שאינו מפורט, מוצבת עתה כעיקרון הפועל שבו אבא כפרצוף החכמה מביא את המוחין בכלל. הקריאה: חכמה הוא כלל. ¶7 קורא לזה בשמו במפורש: חכמה הוא כלל, בינה היא התבוננות על החכמה. פתח 112 מעלה אפוא את תורת החכמה כספירה לפירוט פועל ברמת הפרצוף.
- בינה התורה של צורת הספירה, הבינה כ*הבנה* ש*מתבוננת בחכמה ומפרטת אותה*, נקראת כאן בשמה הטכני: בינה היא התבוננות, על החכמה, והוא פרטיות הדבר. אמא כפרצוף הבינה מפרטת אפוא את מה שאבא מביא בכלל. פתח 112 ¶7 נותן את הביאור הפועל הנקי ביותר בספר עד כה להבחנה בין חכמה לבינה.
- מוחין בניין המוחין של ז״א מוצב עתה בפעולתו בשני מהלכים נפרדים: (א) אבא מביא את המוחין כשלם אחד שאינו מפורט; (ב) אמא מפרטת אותם לשלושת פרטיהם (חכמה, בינה, דעת) בזמן העיבור. התורה של פתח 101 ¶8, המוחין כשורשי שבע מידות הגוף, מושלמת כאן בפעולתה: המוחין אינם רק ניתנים על ידי אבא ואמא, הם נבנים בשני שלבים, תחילה בכלל, אחר כך בפרט.
- זכר ונקבה בפרצוף: שני הקטבים כעת מבוססת במשל הולדת האדם: הזכר מוציא את הזרע שבמוח כשלם שאינו מפורט; הנקבה מפרטת את העובר בזמן העיבור ויולדת אותו כפרט ניכר. פתח 111 ¶6 הציב את סיבת ההתלבשות של קוטביות הזכר והנקבה (חסד וגבורה דעתיק). פתח 112 ¶3–7 מציב את התוצאה הפועלת: הזכר מביא את הכלל; הנקבה מביאה את הפרט. הקוטביות מולידה בפעולתה.
- פתח 112: אבא ואמא, גילוי המוחין בכלל ובפרט התרומה שהפרק קורא לעצמו. פתח 112 נותן את ההבחנה הפועלת בין אבא לאמא, מה כל אחד מהם עושה במתן המוחין של ז״א. אבא: כלל / זרע במוח האב. אמא: פרט / עובר בבטן אמו. מבוסס בהבחנה בין החכמה שהיא כלל לבינה שהיא התבוננות. הפרק עונה למה שניים: לא כפילות; השלמה; יחד הם מוציאים את המוחין המלאים.