שער 100 מתוך 138 · עתיק ואריך אנפין מקשרים את האצילות עם אדם קדמון
הדרך שבה כח אחד מתלבש באחר מורה כיצד המתלבש מנהיג את הלבוש, אבל הטעמים העמוקים נשגבים מהשגה.
בשורה אחת
אופן ההתלבשות ניתן לחקירה. הטעמים העמוקים נשגבים מהשגה. זו משמעת הדרך של המחצית השנייה של הספר.
תפקידו בספר
הפרק החמישי והחותם בחטיבה עתיק ואריך אנפין מקשרים את האצילות עם אדם קדמון (פתחים 96–100). פתח 96 קרא בשם לקשר המבני (עתיק מתלבש בא״א; השרשרת רדל״א ← מתקלא ← יסוד ומלכות דא״ק ← עתיק ← א״א ← אצילות). פתח 97 קרא בשם לקשר התכליתי (שלוש דרכי הנהגה; א״ק כמסגרת הכוללת). פתח 98 קרא בשם למנגנון הפועל (אי-השוויון שבין הענפים; ששת אלפי שנים של תיקון מ״ה וב״ן על ידי העבודה; בזכות ולא בצדקה). פתח 99 קרא בשם למקום ההעברה באברי הפרצוף (דעת דעתיק גנוז באוירא שבין כתרא למוחא דא״א; ההבחנה בין מלובש לגנוז). פתח 100 חותם את היחידה בכך שהוא צועד צעד לאחור מן המקרה המסוים כדי לקבוע את העיקרון הכללי של ההתלבשות ואת הכלל שמעל לחקירה. לפרק שני חלקים. חלק א׳ (¶5–9): הקדמה כללית: בכל מקום שפרצוף אחד או כח אחד מתלבש באחר, שיעור ההתלבשות ביחס ישר ל*שיעור* הפעולה; המתלבש פועל דרך הלבוש; איכות הפעולה נקבעת לפי אילו אברים או חלקי אברים מתלבשים; וזאת הקדמה כוללת לכל מקום. הפרק מביא את אי-השוויון שבתורת האר״י מ*מבוא שערים* ג, ב, ב: כתר, חכמה ובינה דא״א מלבישים כל אחד ספירה שלמה של עתיק (חסד, גבורה ותפארת בהתאמה), ואילו מחסד עד יסוד דא״א מלבישים רק חלקים או פרקים של נצח, הוד, יסוד ומלכות דעתיק. אי-השוויון מתפרש כך ש*ראש א״א צריך פעולה גדולה יותר מן הגוף, ולכן מתלבש בו שיעור גדול יותר של עתיק*. חלק ב׳ (¶10–12): הסתייגות לגבי החקירה: איננו מבקשים את הטעם למה המבנה הוא דווקא כך (השווה פתחים 14–15); אלא קוראים את התפקיד מתוך המבנה עצמו. טעמים נכונים רבים יכולים לדור יחד, כי המחשבה העליונה כיוונה לכוונות רבות, לא לאחת. מה ש*מותר* הוא לחקור כיצד כח אחד מתלבש באחר, כי התמונה הפועלת הזאת נוגעת ל*עבודת האדם* בסדר ההנהגה של עתה. מה ש*אסור* הוא לחקור את הטעמים של סדר ההנהגה של עתה, כי הטעמים האלה נמצאים בעולם השכר, עולם השלמות, שאין לנו בו שום השגה. הדוגמה של הפרק היא המיקום הרגיל בתורת האר״י: ז״א מתחיל מן החזה דאו״א. זהו ה*מה*; למה לא מן הדעת? אין זו שאלה. בכך נותן פתח 100 גם הקדמה טכנית (היחס הישר של ההתלבשות) וגם הקדמה של דרך הלימוד (מה לשאול ומה לא לשאול), ושתיהן שולטות על כל העיסוק של קל״ח מכאן ואילך ביחסים שבין הפרצופים. הפרק קצר (12 פסקאות), וקיצורו הולם את תפקידו: ההקדמות הכלליות בקל״ח מקוצרות במכוון.
מושגים שהוא מציג
- מידת ההתלבשות כמידת הפעולה
- הלובש פועל דרך הלבוש
- מדידה מדויקת לפי האיברים או החלקים המלובשים
- ראש א״א מלביש ספירות עתיק שלמות, והגוף מלביש רק חלקים
- המבנה נמסר בקבלה בכל מידותיו
- חוקרים מה, לא למה
- טעמים רבים ונכונים: למחשבה העליונה כוונות רבות
- מותר לחקור את פעולות ההתלבשות
- אסור לחקור את טעמי סדר ההנהגה
- טעמי הסדר נשרשים בעולם השכר
- זעיר אנפין מתחיל מחזה אבא ואמא: דוגמה
- פתח 100: הכלל של ההתלבשות
מושגים שהוא מפתח
- התלבשות
- פרצוף
- הספירות
- עתיק יומין
- אריך אנפין
- כתר
- חכמה
- בינה
- חסד
- גבורה
- תפארת
- נצח
- הוד
- יסוד
- מלכות
- הדעת
- אבא ואמא
- זעיר אנפין
- מחזור הבריאה
- הנצח, אחרי שהכל נקבע לעולם
- שכר
- עבודה
- עולם השכר
- השגחה
- דעת עתיק מעבירה את המעשים לנצח
- דעת עתיק גנוזה באוירא ואינה מתלבשת
- ההבדל בין מלובש לגנוז
- שבע הספירות התחתונות של עתיק מתלבשות בא״א ומנהיגות
- הסידור המיוחד של מ״ה וב״ן
- רדל״א
מהלכים שהוא מקדם
- התלבשות כעת מוצבת ברמה שמעל הפרטים. פתח 1 ¶6 קבע שיחסי ההתלבשות הם בחינות של רצונו, לא של עצמותו. פתח 96 הציב את עתיק כמתלבש בא״א. פתח 99 הציג בתוך היחס הזה את ההבחנה בין מלובש לגנוז. פתח 100 מכליל: שיעור ההתלבשות ביחס ישר ל*שיעור* הפעולה, בכל מקום שיש התלבשות. ההקדמה חלה בכל מקום, לא רק במקרה של עתיק בא״א אלא בכל יחס התלבשות בין פרצופים בקל״ח. המתלבש פועל דרך הלבוש; היחס נשמר; איכות הפעולה תלויה ב*אילו אברים או חלקי אברים* מתלבשים. ההתלבשות מצוידת עתה ב*חוק פעולה כללי*: קרא את הפעולה מתוך השיעור. המקרים המסוימים שקדמו (עתיק בא״א, א״ב בראש א״א, ז״א מלביש את א״א מלמטה, ז״א מתחיל מן החזה דאו״א וכו׳) נראים עתה כ*מקרים פרטיים* של חוק אחד.
- פרצוף יחס ההתלבשות בין פרצופים מוכלל עתה. פתח 100 ¶5 אומר במפורש: כמו שמתחלקים בכאן ספירות עתיק יומין בא״א, כך יש כאלה במקומות אחרים גם כן, בהבדלים שבהם הפרצופים מתלבשים זה בזה; וזאת הקדמה כוללת לכל מקום. הפרק מעלה אפוא את הדפוס המקומי של עתיק בא״א ל*חוק כללי של יחסי הפרצופים*. אי-השוויון בין הראש (יותר פעולה, יותר התלבשות) לבין הגוף (פחות פעולה, פחות התלבשות) נקבע כתכונה מבנית חוזרת.
- חוקרים מה, לא למה נקבעת לראשונה בשמה כ*הנחת יסוד של דרך הלימוד במפעל כולו*. פתחים 14–15 כבר נתנו את האיסור לשאול למה על יסודות המבנה (בכתר אסור לשאול; מחכמה והלאה מצוה לחקור). פתח 100 ¶10 חוזר ומיישם את העיקרון הזה על יחסי ההתלבשות, ו-¶11–12 מחדדים אותו. (א) מן המבנה אנו למדים על התפקיד (¶10). (ב) טעמים נכונים רבים יכולים לדור יחד (¶12); למחשבה העליונה היו כוונות רבות, לא אחת. (ג) הדוגמה (¶12): ז״א מתחיל מן החזה דאו״א הוא ה*מה*; למה לא מן הדעת? אין זו שאלה. (ד) הגבול: חקירת פעולות ההתלבשות מותרת (כי הן נוגעות לעבודת האדם); חקירת הטעמים של סדר ההנהגה של עתה אסורה (כי הטעמים האלה נמצאים בעולם השכר, עולם השלמות, שאין לנו בו שום השגה). הנחת היסוד של דרך הלימוד מנוסחת עתה במלואה ומוכנה ליישום בכל המשך הספר.
- הסידור המיוחד של מ״ה וב״ן סדר ההנהגה של ששת אלפי השנים נזכר שוב ב-¶10 כ*הקשר הפועל* שבו חלה הקדמת היחס הישר של ההתלבשות. ההקדמה חלה על הסדר המחזורי; הטעמים של הסדר המחזורי הם מחוץ למה שמותר לנו לשאול.
- עולם השכר כעת מוצב מצד הידיעה כנגד עולם העבודה. פתח 98 ¶21 קרא בשם לעולם העבודה כסדר ההנהגה המחזורי שבו האדם מרוויח; ולעולם השכר כנצחיות הקבועה שאחרי המחזור, ששם מקבלים את מה שהרוויחו. הערת הביניים החותמת של פתח 100 ¶12 מוסיפה את הניגוד מצד הידיעה: הטעמים לסדר ההנהגה של עתה מושרשים בעולם השכר, כי הסדר של עתה קיים כדי להשיג את השכר, ולכן טעמיו הם טעמי עולם השכר. אין לנו שום השגה בעולם השכר; לכן אין לנו שום השגה בטעמי הסדר של עתה. ההבחנה בין שני העולמות היא אפוא גם מצד המציאות וגם מצד הידיעה: מצד המציאות, שתי דרכי הנהגה; מצד הידיעה, הטעמים של עולם אחד נמצאים בעולם האחר, שאליו איננו יכולים להגיע.
- המבנה נמסר בקבלה בכל מידותיו נקבעת לראשונה כטענה המבססת את המפעל. פתח 100 ¶10 אומר: הבנין הוא המקובל בכל שיעוריו, וממנו נמשך כל ההנהגה. זהו ביסוס של דרך הלימוד: תוכן המבנה אינו נגזר על ידי קל״ח אלא מתקבל מקבלת האר״י (ובסופו של דבר מהאר״י ז״ל ב*עץ חיים*, מבוא שערים וכו׳). תפקידו של קל״ח הוא לבאר את המקובל, לקרוא את התפקיד מתוך המבנה, ולא להצדיק את המבנה.
- פתח 100: הכלל של ההתלבשות התפקיד שהפרק קורא לעצמו. פסקת המסגרת של ¶3 מכריזה: לתשלום ביאור הקשר בין ההנהגה של עתה לזו של הנצחיות היה צריך לבאר בפרט ההלבשה של עתיק בא״א … וזהו מה שנפרש עתה בהקדמה כללית בכל עניני ההתלבשות. הפרק מכריז על עצמו כ*הקדמה הכללית להתלבשות*, הניתנת כחתימה של יחידת עתיק וא״א. דרכו של קל״ח: כשהמקרה המסוים של היחידה נבנה, לצעוד צעד לאחור ולתת את החוק הכללי שהמקרה הוא דוגמה לו.