קל״ח פתחי חכמה

שער 93 מתוך 138 · פרצוף אריך אנפין

זעיר אנפין נמשך מאריך אנפין.

בשורה אחת

ז״א נמשך מא״א: הירידה המעשית ההופכת את החסד שבשורש למשפט שבפעולה.

תפקידו בספר

הפרק הרביעי ביחידה פרצוף אריך אנפין. פתח 90 הציב את א״א בבניין (שורש, פרצוף ראשון, מ״ה וב״ן). פתח 91 עשה את ההבחנה המעשית (א״א לפי עצמו פועל בחסד גמור; א״א דרך הענפים פועל במשפט; התכלית היא שיבה אל מהותו העצמית של א״א). פתח 92 ביאר למה ז״א יוצא מא״א בכלל (המשפט נובע מן הכוונה להיטיב הטבה שלמה). פתח 93 צועד את הצעד הבא ב*אותו* היגיון תכליתי ושואל: אם המשפט קיים רק לשם הטוב השלם, מה נובע מכך? התשובה כולה: עצם היות המשפט לשם הטוב השלם כבר ממתק את המשפט עצמו. לטיעון של קל״ח שני חלקים. חלק א׳ (¶5–6): היגיון המיתוק. יש שתי עמדות אפשריות כלפי המשפט: (א) נקמה בלבד, המשפט כתכלית לעצמו, שבה ניתן כל הכח לדין מכל צד (זו עמדת הסטרא אחרא, שאינה רוצה אלא להרע); (ב) אמצעי לטוב, המשפט ככלי, שבה הרצון העליון מכוון להמתיק את המשפט ככל האפשר, כי אם היה יכול לעשות בלאו הכי - היה עושה. המיתוק הראשון הוא אפוא טבוע בכוונה עצמה; הוא עדיין אינו עובדה מבנית בא״א, אלא מה ש*נובע מכך* שתכליתו של א״א טובה. חלק ב׳ (¶7–8): המימוש המבני בבניין הפרצופים. מציאותו של א״א לפי עצמו ממתקת את דיני ז״א, לא על ידי הגברת הארותיו על ז״א אלא בעצם המצאו עם התיקונים של א״א המנויים ב*אדרא רבא*. המצח של ז״א כולל עשרים וארבעה בתי דינים (אדרא רבא קלו ע״ב); המצח של א״א הוא כולו חסד: אותו מקום במבנה פועל בז״א כדין ובא״א כחסד. תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז, ה) היא המשל של קל״ח: א״א מכוון את כל בחינות ז״א אל התיקון אף ש*הדבר עדיין אינו נראה מצד ז״א עצמו*. ¶8 מבדיל בין המיתוק הזה של המציאות לפי עצמו לבין תיקון אחר, ויעבור (שמות לד, ו; אדרא רבא קלא ע״ב; שער הכוונות, דרושי ויעבור), שבו א״א מגביר את הארותיו ו*מעביר את הדין לגמרי*. תיקון ויעבור אינו הכוונה העיקרית של סדר ההנהגה: הדין צריך להישאר; מה שנדרש הוא שלא יתגבר הרבה; המיתוק של המציאות לפי עצמו משיג בדיוק את זה, כי א״א הוא אותם הדברים עצמם של ז״א, אך לפי הכוונה התכליתית, ולא לפי האמצע שקודם התכלית.

מושגים שהוא מציג

מושגים שהוא מפתח

מהלכים שהוא מקדם

לקריאת הביאור המלא, פסקה אחר פסקה (באנגלית)