קל״ח פתחי חכמה

שער 92 מתוך 138 · פרצוף אריך אנפין

זעיר אנפין – משפט – יוצא מאריך אנפין – הטבה – ולכן הוא כולו לטובה.

בשורה אחת

המשפט של ז״א יורד מן ההטבה של א״א. לכן המשפט כולו לטובה: לא כוח שכנגד הרחמים, אלא הצורה המעשית שהרחמים לובשים במדרגה שבה המעשים קובעים.

תפקידו בספר

הפתח השלישי ביחידה פרצוף אריך אנפין. פתח 90 מיקם את א״א בבניין (שורש, הפרצוף הראשון, בנוי ממ״ה וב״ן); פתח 91 עשה את ההבחנה המעשית (א״א מצד עצמו פועל בחסד גמור; א״א על ידי ענפיו פועל במשפט; סוף התכלית הוא חזרה לטבעו העצמי של א״א). פתח 92 עושה את הצעד הבא: הוא מבאר מדוע זעיר אנפין יוצא מאריך אנפין בכלל. תשובת הפתח כולה: המשפט נובע מן הכוונה התכליתית להיטיב. אפילו שלב המשפט של הסיבוב, העולם המתנהג במשפט, החייבים נענשים, הרע מוסר, אינו סטייה מתכלית הטוב הגמור; הוא האמצעי שבו התכלית נעשית בת השגה. לכן, אף שא״א אינו אלא מיטיב וז״א אינו אלא עושה משפט, והשניים נראים הפכיים, ז״א נולד מעצם תכליתו של א״א. קל״ח מביא את הטענה בשני חלקים. חלק א׳ (¶5–10): היגיון התכלית: הטוב הגמור הוא התכלית; הסיבוב (גלגול) נחוץ כדי להגיע אליה; העולם צריך להתנהג במשפט; החייבים צריכים להיענש; ואחר כך יהיה טוב גמור בלי שום בושה (בקישור לתורת הבושה / נהמא דכסופא שבפתח 4); והמשפט הנראה סותר את התכלית באמת נובע ממנה. חלק ב׳ (¶11–16): איך התכלית הזאת מתממשת בפרצופים: א״א הוא כמו שיהיה בסוף (רק טוב), ז״א הוא כמו שהעולם עכשיו (משפט מעורב על הרשימו שעדיין לא נזדכך); המחשבה העליונה הכינה מראש בספירות עצמן את הקו (הנמצא בכל מקום) ואת א״א (הצפייה של המצב הסופי המתוקן); סוף מעשה במחשבה תחילה; מא״א יוצא ז״א (אדרא זוטא רצב ע״א: ז״א תלוי ומתייחד בעתיקא קדישא); ז״א יחזור להיטיב רק טוב כמו א״א (מידת הדין חוזרת להיות מידת הרחמים); ז״א נולד מעצם תכליתו של א״א, כי הרשימו צריך למלא את תפקידו ולהתמתק, והצפייה עשתה את א״א לשם העתיד המתוקן.

מושגים שהוא מציג

מושגים שהוא מפתח

מהלכים שהוא מקדם

לקריאת הביאור המלא, פסקה אחר פסקה (באנגלית)