שער 73 מתוך 138 · הפרצופים
דרגות שונות של חיבור זכר ונקבה בפרצופים השונים
בשורה אחת
הפרצופים מסודרים לפי מידת האיחוד העצמי של הזכר והנקבה: מ*הגוף האחד* של עתיק יומין שלמעלה, דרך הזיווגים הנפרדים יותר של א״א, או״א וזו״ן במדרגות הפועלות.
תפקידו בספר
חותם את יחידת הפרצופים (פתחים 70–73). פתח 70 הגדיר את הפרצוף; פתח 71 קבע את ההקבלה הגמורה לצורת האדם; פתח 72 הציג את ההבחנה בין זכר לנקבה ומיקם את ההבדל הממשי ביסודות. פתח 73 מוסיף עתה ציר שני: איחוד הזכר והנקבה אינו נמצא באותה מידה בכל פרצוף; יש הדרגה של חיבור, וההדרגה הזאת היא שמצביעה על המקום שבו עבודת האדם פועלת באמת. שני חלקים. (חלק א׳) חיבור הזכר והנקבה הוא השלמות; בזיווגם נמשכת ההשפעה. טעם א׳: הזכר = חסד, הנקבה = דין; החיבור מביא המתקה (החסד ממתיק את הדינים הקשים). טעם ב׳: הזכר = משפיע, הנקבה = מקבל; כל תפקידו של הרע הוא להפריד את המקבל מן המקור, ולכן כשהם מחוברים, הרי זה משום שהרע אינו יכול להפרידם, ולכן החיבור הוא השלמות. זיווג גדול יותר ← השפעה גדולה יותר. (חלק ב׳) הדרגת החיבור. במקום שהאיחוד עצמי, אין צריך עבודה מלמטה; במקום שהאיחוד נפסק או בא לסירוגין, צריך עבודה. הסדר: עתיק יומין, הזכר והנקבה שניהם בכל מקום באותו פרצוף, חיבור גמור. אריך אנפין, הזכר בימין והנקבה בשמאל, אך עדיין פרצוף אחד. אבא ואמא, שני פרצופים, אך יוצאים כאחד ושורים כאחד (בתמידות). זעיר אנפין ונוקבא (= תפארת ומלכות), שני פרצופים נפרדים, וזיווגם אינו תמידי. לכן עיקר עבודת האדם הוא לגרום לחיבור תפארת ומלכות. וכל מה שהם רחוקים יותר זה מזה, יש יותר "חסרון שלמות", וצריך יותר עבודה מן התחתונים.
מושגים שהוא מציג
- עיקרון: החיבור הוא השלמות
- המתקת הדין בחסד
- המקבל
- המשפיע: עיקרון הפועל
- הרע מפריד את המקבל ממקורו
- זיווג גדול יותר, שפע גדול יותר
- מדרגות החיבור בין הפרצופים
- העבודה היא זיווג זעיר אנפין ונוקבא
- יחוד עצמי שאין צריך בו עבודה
מושגים שהוא מפתח
- פרצוף
- דו־נון: עיקרון הזכר והנקבה
- חסד
- דין
- רחמים
- זיווג
- השפעה
- שפע
- יסוד
- האורות
- רע
- עבודה
- שלמות
- עתיק יומין
- אריך אנפין
- אבא
- אמא
- זעיר אנפין
- נוקבא
- תפארת
- מלכות
- התאמה גמורה בין הפרצוף לאדם
- "מבשרי אחזה אלו־ה"
- זיווג של בנין
- אין סוף
מהלכים שהוא מקדם
- פרצוף ארבעת הפרצופים הנזכרים (עתיק, א״א, או״א, זו״ן) מסודרים עתה לפי המידה שבה האיחוד הפנימי של הזכר והנקבה שבהם הוא עצמי
- דו־נון: עיקרון הזכר והנקבה עובר מ"היכן ההבדל הממשי" (פתח 72) אל "עד כמה השניים מחוברים", והציר השני הזה קובע היכן נדרשת עבודה
- חסד נזכר כאן כצד הזכר, שחיבורו ממתיק את הדינים הקשים
- דין נזכר כאן כצד הנקבה, שדיניה הקשים מתמתקים בחיבור
- זיווג עובר מ"החיבור המוליד השפעה אחת מתואמת" (פתח 72) אל "יחס שיש בו דרגות": הזיווג שלם יותר או פחות בפרצופים השונים
- השפעה נקשר למידת הזיווג: זיווג גדול יותר = השפעה גדולה יותר
- רע ההגדרה המבנית עולה כאן: כל תפקידו להפריד את המקבל ממקור ההשפעה; לכן החיבור הוא המצב שבו הרע אינו יכול לפעול
- עבודה מקבלת את מקומה המדויק: עיקר עבודת האדם הוא לגרום לחיבור תפארת ומלכות
- עתיק יומין מתואר מצד בחינת החיבור שבו: התכללות גמורה של הזכר והנקבה בכל הפרצוף
- אריך אנפין מתואר מצד בחינת החיבור שבו: הזכר בימין, הנקבה בשמאל, ועדיין פרצוף אחד
- אבא מתואר מצד בחינת חיבורו עם אמא: שני פרצופים שיוצאים כאחד ושורים כאחד
- אמא מתוארת מצד בחינת חיבורה עם אבא: זיווג תמידי מלמעלה
- זעיר אנפין מתואר מצד בחינת החיבור שבו: פרצוף נפרד מנוקבא, זיווג לסירוגין: המקום שבו עבודת האדם פוגשת את המבנה העליון
- נוקבא מתוארת מצד בחינת החיבור שבה: פרצוף נפרד מזעיר אנפין, זיווג לסירוגין
- תפארת מזוהה כמקבילה של זעיר אנפין בצד הפרצוף העליון, באיחוד הזכר והנקבה שעבודת האדם פועלת
- מלכות מזוהה כמקבילה של נוקבא בצד הפרצוף העליון, באיחוד הזכר והנקבה שעבודת האדם פועלת
- שלמות מקבלת פירוש מעשי: השלמות היא המצב שבו המקבל נשאר דבוק במקור, והוא המצב שבו הזכר והנקבה מחוברים
- המקבל מוצג לראשונה: בחינת הנקבה כמקבל ההשפעה מצד המבנה
- המשפיע: עיקרון הפועל מוצג לראשונה: בחינת הזכר כמקור ההשפעה מצד המבנה